משפחת מינץ היקרה/ דב לוטם
19אוקטובר08 משפחת מינץ היקרה, לפני מספר דקות חזרתי לבייתי לאחר שאספתי את ביתי ליאור חניכה ומדריכה בצופי ים הרצליה, עם הגעתם (בהפלגה כמובן) ממפעל לזכרו של זוהר ז"ל בצופי ים חיפה. חשוב היה לי להעביר לידיעתכם כי במפעל זה לזכרו של זוהר מינץ ז"ל מקנה למשתתפים בו ערכים משמעותיים,הטמעת דרך חיים של אחריות ונתינה לכלל ולמדינה בפרט. מכל החוויות של ההפלגה בת הארבעת הימים, שמעתי אך ורק על דמותו של זוהר ז"ל פועלו בצופי ים חיפה,ושרותו הצבאי. מי יתן ומפעל זה המנציח את זכרו של זוהר ז"ל מחד ומקנה למשתתפים בו את מה שאנחנו זקוקים לו כל כך ברמה הלאומית עוד הרבה שנים ולדורות הבאים.
איש נדיר/ א ב
יום עצמאות 95 אני ומינץ בעונש ,שומרים על קלעת נמרוד שלא תברח...נפגשנו בגדנע,שני צפונים ילדי ים.אבל רק שם בקור לבד בחושך הכרנו ברמת,זיחה ארוכה מאודדד על הכל ליד הקסדה הבוערת...איש עמוק ועניו..גבר.
מכתב לזוהר היקר/ ערן שרון
ב19 לספטמבר 1996 קיבלתי את הטלפון העצוב ביותר בחיי בקו היה אביך חיים והספקתי להגיד לו בציניות האופיינית לי "מה עניינים חיים" , "זוהר נהרג " ענה לי אביך אני זוכר שהרגשתי את גופי מתכווץ נשמתי נעתקה , רצתי לאמי והגשתי לה את הטלפון , יצאתי לחורשה הסמוכה לביתי והתחלתי לבכות , חברתי דאז יצאה אחרי ובכתה ביחד איתי(היא היכרה אותך) . הכאב הוא מאז יום יומי , אני מזכיר אותך בתפילותיי בשעה 7 ועשר דקות כל יום בבוקר כבר כמעט 17 שנה ריף ביתי הבכורה כבר מכירה אותך די טוב הייתי אומר מסיפורי עליך . זוהר למען האמת משנה לשנה זה נהיה לי קשה באופן אישי יותר ויותר, מפעם לפעם אני פוקד את קבריך לבד מדבר אתך ותמיד מזכיר לך ששמחתי לבוא עם הורי אליכם ואליך במיוחד כי תמיד נתת לי לשחק ברכבת שלך. יש לי מפעם לפעם הרגשה שאתה עונה לי ואומר לי שיבוא יום וניפגש ונצחק . היום אני אבא ל 3 ילדים , אני תמיד אומר שהאות האחרונה בשם שלך "ר" לא נסתיימה אלה ממשיכה באות הראשונה בשם של בתי הבכורה "ריף" וכך אתה חלק מאתנו "כך לפחות אני מרגיש" כי כולנו רקמה אנושית אחת קטנה (כדברי השיר של חוה אלברשטיין} וזה מקל עלי מעט . את הסיפורים עליך המשיך לספר לילדי והם יגדלו אל גבורתך . לסיום בן דוד יקר אזכור אותך כל עוד יש נשמה בתוכי עד יום מותי כי בי נשבעתי.
זהר/ אריק דניאל
המון זמן עבר ... אבל הזכרון שלך לא מרפה .. היום לאחר חיפוש אזכור של השם שלך כבכל שנה - ממש גאווה לראות שזוכרים ומאזכרים אותך - כנראה שאכן הרושם הייחודי שהשארת ליווה את כל הסובבים אותך. כמכי"ם לטירונים של גולני אתה באגוז ואני בחה"ן , וממפגשים חטופים בלבנון . לעולם לא אשכח אותך עם החיוך והציניות על "אנשי הוואסח" את יחיד במינו . מקווה שאתה נח וממשיך לחייך . אריק
זכרון ביום גורלי/ ערן מגיני
היום הנו יום משמעותי מאוד בחיי, אני עומד בפני בחינת הסמכה ללשכת עורכי הדין. ביום זה כמו בכל ארוע משמעותי בחיי מאז נפלו זוהר ניר וצור אני נזכר בהם ומרגיש כאילו אני מגשים ולו במעט גם את חייהם של החברים. נהוג להעלות את חורבן ירושלים ביום החתונה כזכר לחורבן הבית וכן בגלל שהשמחה במדינתנו מהולה כמעט תמיד בעצב ואיננה שלמה. אני נוהג להעלות את זכרון חבריי שנפלו (החורבן האישי שלי), המלווים אותי בכל שלב בחיי שהיה יכול להיות גם שלב בחייהם. אני מקווה כי חבריי בהביטם עלינו מלמעלה יהיו גאים בעשייתנו. באהבה מגיני
הרבה זמן עבר וכיאלו אתמול עברתה מפלוגה א לנשקיה עם הפיקי וצעקתה עד מתי ואני עניתי לך לך תיסלר יצעיר . לראשונה שהכרנו זה היה בבזק שגיסנו את המחזור הראשון של אגוז אוג 5 יחד עם שימל ושיטינברג יוסי לוי ז"ל ואלי הכעד תקופה יפה מאוד, נישארתה יפה וצעיר אחי
דווקא בשנה זו, לאחר שירות במלחמה הארורה האחרונה, אני די נדרך לפני יום הזכרון הקרב ובא. את זוהר (המוכר בזמנו בשם מינץ) הכרתי רק כשיצאנו שנינו להדרכה של הצוותים הראשונים שהתגייסו באוגוסט 95. במשך חצי שנה בילינו יחד באותו האוהל, מנסים להבין איך לעזאזל מחנכים את 30 המופרעים שקיבלנו לידיים. זו היתה תקופה מרתקת, אותה בילינו גם עם סרן יוסי לוי ז"ל (נהרג בדצמבר 96 בהתפוצצות מטען), עם ערן שימל, עופר הלפרין, עמיעד סולומון. כשחזרנו ליחידה נפרדנו דרכנו - אני לפלוגה ב' והוא חזרה לצוות שלו בפלוגה א'. היינו יושבים מדי פעם, בין נוהל קרב אחד לשני, ונזכרים בגעגועים בתקופה בה היינו מחוץ למסגרת המבצעית, מעין מורים-מחנכים, חצי אלוהים לילדים בני 18.
השתתפתי באותו מבצע ארור, "חובק עולם", ולעולם לא אשכח את התמונות משם ואת האלונקה אותה נשאנו, עליה שכב זוהר בדקותיו האחרונות.
עברו עשר שנים ואתה נשארת לנו בן עשרים ואחת. אנחנו התבגרנו בעשר שנים, עשר שנים לא קלות, כשאתה לא איתנו. מיכל עשתה כיברת דרך, ענת ויעל (הקטנות) גם הן יצאו מהקן ואתה, זהר, נשארת לנו בן עשרים ואחת, החייל הגאה. אני לא מפסיקה להתגאות בך. כשאמהות צעירות אומרות לי "הבן שלי ... עושה בעיות בתיכון, לא רוצה ללמוד" אני תמיד נותנת את הדוגמה שלך, זהר. בשבילי אתה דוגמה נהדרת, רק חבל שאנחנו לא יכולים להנות ממך היום ורק לספר לך מה עובר עלינו. ההורים שלך, זהר, מתמודדים לא בקלות עם האובדן שלך, אבל גם בהם אני גאה. אם זו דורית, שאת כולם אוהבת ומחבקת בחום ולא שוכחת אף אחד, חיימקה את החיבה שלו מעביר בדרך שלו ורוני, כמובן, בדרך שלה.
זהר, אתה חסר לנו מאד. דורית, חיימקה ורוני, אנחנו תמיד איתכם.
אז זהר, תגיד לי אתה, מה עושים עם חבר שכמותך... שיער שחור, עיניים כהות, פנים יפות, חמות ומחייכות, ארשת פנים שובבה. עברנו יחד דרך ארוכה, חיבור שהתחיל בתנועת הנוער צופי-ים, היינו ילדים - נערים, מלאים בתמימות, מלאים בשגעונות וצחוקים, הפלגות, אופנועים וטיולים. גדלנו, התבגרנו ביחד, הקשר החזק התפתח לאהבה ראשונה גדולה. תמיד יד ביד, תמיד צמודים. ואחר-כך גיוס, והציפייה התמידית לבילוי סופי השבוע יחד. תמיד דיברת על הצבא בעיניים פתוחות ובוהקות ובאותה המסגרת לבסוף מצאת את אותן עיניים נסגרות. ב-19.9.96 יום הנפילה, יום שחתם את כל חייך לסיפור ... עלילה... לך היום הזה גדע חיים שלמים ולי, סיפור אהבת ילדות ונעורים. גדלנו ביחד למשך תקופה לא מועטה ויש בי הרבה תהיות על מקומי בחיים לעומת מקומך. אני זוכרת את היום שהידיעה הנוראה מכל הגיעה. ישבתי בבוקר אצל חברה בקרית חיים. צחקנו, דיברנו, סיפרתי לה חוויות מסוף השבוע האחרון שביחד בילינו. ואז, צלצל הטלפון. אחותי התקשרה ומסרה כי הוריך מבקשים שאגיע לביתך במהרה. עליתי על הרכב לכיוון קרית ביאליק. נסיעה קצרה שנראתה לי כאילו נמשכה שנה... מחשבות רבות חלפו בראשי. אך הגרוע מכל הודחק ונראה לא ממשי. ייחלתי שזה כלום, קיוויתי שאולי איזה פגע בגוף, פציעה שהזמן יכול לרפא. כשהגעתי מתחת לבניין החדש, נזפתי בעצמי על המחשבות שעוברות בראשי, שכנעתי את עצמי כי הוריך בטח רוצים לדבר איתי על משהו אחר לגמרי. אולי על יום ההולדת המתקרב, אולי תכנון למסיבת הפתעה... ניגבתי את הדמעות, יישרתי את הבגדים ונכנסתי למעלית. זהו, בפתח הדירה כבר לא היה צריך להוסיף מילים. נשארתי בלעדיך. ומאז, זהר, התחלנו לפתוח פער. פער שהיום הוא בן 9 שנים. מחר אתה אמור לחגוג יום הולדת 30, אבל נשארת בן 20 ואילו אני כבר באמת מתקרבת ל-30. אני רוצה לספר לך מה עבר עליי בתשע השנים האחרונות. בהתחלה רק בכי, כאב ועוד דמעות. השיער הקצר התארך, כמה קילו התווספו למשקל. נישאתי לתומר ושני זאטוטים מתרוצצים תמיד סביבי. השארת לי חוויות וזכרונות אין ספור, והיקר מכל - משפחה. מה שלאחרים נראה לעיתים כמשונה מהצד, אצלנו זרם ממש כלאחר יד. אם היית יכול לראות, זהר, איך הוריך מכהנים כסבתא וסבא לכל דבר, ובשני בניי המקסימים נוהגים כבאוצר יקר. מהרגע שבני הבכור, נבו, נולד - לתפקיד הם נכנסו מיד. ובני הקטן, נדב, שכרוך אחרי אביך וקורא לו "חיים" בהדגשה, מדבר בעד עצמו ומעבר לכל תחושה. ילדיי נהנים אצלם בימי חול, שבתות וחגים, ממלאים את הבית במעט אור וגם בבאלגן לפני שעוזבים, ולהם אני רוצה להודות על העזרה בגידול , על הבייבי-סיטרים, על לקחת לרופא, על סתם להקריא סיפור או לקחת לגן ועל כך שאתם תמיד בשבילינו בכל עת וזמן. זהר, אם היית רואה את אביך מרכיב את נדב כמו סוס, את אימך הולכת אחרי נבו עם כף אוכל ואת שימך הוא מכיר ויודע שזהר הוא הבן של סבתא דורית ולי סבתא דוריתי היא כאמא, חמה וחברה טובה, תמיד קשובה לי, מסייעת לי המון ועל כך תודה וכמובן גם לרוני הדודה המקסימה. תומר מצטרף לכל חוויתי הרגשית וגם הוא זכה למשפחה שלישית. בשביל תומר - זהר הוא תמיד החבר הטוב ואותך, זהר, הוא לעולם לא מפסיק לאהוב. בכל הזדמנות שמך עולה על דל שפתיו ובכל טיול הוא מוסיף ומציין: "את זה זהר בטח אהב..."
ומי יודע, אולי זה אתה למעלה מושך בחוטים, דואג לנו ומסדר את כל העניינים. אנחנו נצרנו אותך בליבנו בברית עולם ומאמינים כי אדם מת - רק כאשר נשכח מלב אדם.
לזהר, בתקופה של חשבון נפש ובקשת סליחה, רציתי לבקש ממך סליחה על שהיית צריך ללכת מאיתנו, על שלא זכית לשבת על שולחן החג עם משפחתך, על שלא ראית את חבריך בוגרים ומקימים משפחות, על שאינך רואה עוד את הזריחות מול הארבל אותו אהבת ואת השקיעות בים אליו הפלגת אנחנו מתבגרים ומנסים להתפיס עם עצמנו ועם שכנינו ואתה חסר כאן לחוות זאת איתנו אנחנו שנהנים מזיו חיוכם ואושרם התמים של ילדיהם של ילדינו נבעתים מן המחשבה שאחרי כל השמחה, הדאגה, הציפיה והתקווה , אפשר פתאום כך ללכת מאיתנו. השנים נוקפות ואנחנו נפגשים כאן שוב, לזכור אותך, ולשתף אותך בשמחות ובעצבונות שחלפו עלינו ולבקש ממך גם השנה שתהיה לנו מליץ יושר במרומים. יהי זכרך מבורך.
זהר, בני בכורי לפני עשרים ואחת שנים פרצת לאוויר העולם בכוח ובעוצמה, תינוק חסון ובריון, תינוק יפה וחייכן. כשהייתי מטיילת איתך בעגלה, במלוא גאוותי, היו עוברי אורח עוצרים אותי להביט בך. עקבתי אחר התפתחותך שנייה אחר שנייה, ובחרדה הקשבתי בלילות לנשימותיך. כל שן שנבטה, כל ציפורן שהתארכה, כל שערה שבצבצה, כל מילימטר בגופך – גיליתי באושר ובפליאה. שמרתי עליך לבל תיפצע, דאגתי לבריאותך ולשלומך. וכך, שנה אחר שנה – ליטפתי, חיבקתי, נישקתי, דאגתי ואהבתיך עד מאוד. היית ילד מקסים וגם ידעת להחזיר אהבה. הלכת בתלם: גנון, גן חובה והנה כיתה א', ב', ג' – הקשיים בלימודים הפכו אותך מילד נינוח לכועס ומתמרד, דבר אשר הקשה על היחסים בייננו. קשה הייתה ההתמודדות היום יומית. חיפשתי כל דרך אפשרית לעזור לך. חיפשתי ספרים, מורים – הכל למענך. לו יכולתי הייתי נוסעת לקצה העולם למצוא את האדם שיוכל לעזור לך. בהביטי לאחור, לא הצטערתי אף לרגע על כל אשר השקעתי בך. עם הזמן עלית על דרך המלך – חטיבת ביניים, חוג טיניסאות, הרכבות שיצרת בידיך המוכשרות . תיכון, צופי ים, הדרכה. הפכת לעלם חמודות מתבגר – עוטף את רכות לבך בקשיחות וחספוס מסוים. אך החלטי ברצונותיך. דבר שהאמנת בו, הלכת איתו עד הסוף. כל דבר שגילית בו עניין היית ממצה עד תומו. אהבתך לזוחלים אשר היית מביא הביתה ודואג לטיפוחם. ברוח השובבות שלך הפחדת אותנו לא פעם. נחש שליפפת סביב פרק ידך או עקרב אשר טייל על ברכך. קשה היה להתעלם מרוך קולך וממבטך למראה תינוק, ממגע ידך החזקה המלטפת אותו ברוך. ובאחד הימים הבחנתי בפלומה קטנה על פניך – סימן שנערי מתבגר. אתה הופך לגבר שבנות המין היפה מעדיפות ומתרפקות עליך. ורואה אני את הג'נטלמניות שבך, יודע לתת, להעניק פרח, בושם. אף אני זכיתי לזרי פרחים ממך. וכך עובר יום ועוד יום וצווי הגיוס בפתח, ממלאים טפסים, שאלונים. לכולנו ברור שאתה הולך להיות חייל קרבי. עובר גיבוש של גדנ"ע צלילה ומתקבל לשייטת. מבדקי טייס אתה עובר בהצלחה, אך חותם על ויתור – ברצונך רק לשרת בשייטת. אתה משאיר את כולנו פעורי פה ומופתעים. לא שערנו שכה מוצלח אתה ואיזה פוטנציאל טמון בך. ובהגיע השישה באפריל, תשעים וארבע – יום גיוסך לצה"ל, יום קשה לאמא שמטפחת, משקיעה, מגדלת ילד לתפארת, מוסרת את כל תפארת יצירתה לתקופה של שלוש שנים – שמהן אולי ישוב ואולי לא. ומתפללת כל יום בקומי ובלכתי לישון שאלוהים ישמור עליך מכל רע ויחזירך אלי בשלום. אחרי עשרה חודשים בשייטת אתה מודח. לוקח את הדברים קשה, אך ממשיך לצעוד ולהביט קדימה אל הדרך שבה תבחר להמשיך. וכאשר התקשרת אלי לעבודה ובישרת לי על התנדבותך להיות בין ראשוני המקימים סיירת חדשה בגולני, איחלתי לך הצלחה – אך בליבי בכיתי – הייתה תחושה שאאבד אותך. והנה אתה משקיע מאמצים בהקמת היחידה – מביא ציוד, מתכנן. לוקח את העניין מאוד ברצינות ואתה מאושר וגאה להיות אחד הלוחמים בה. אתה יוצא להדרכת טירונים, פתאום אתה "תופס גובה", פיקוד ואחריות. ניסית להחדיר בהם מוטיבציה. דרשת מהם שיתנו את המקסימום, רצית שיהיו חיילים מצוינים ביחידה – לוחמים כתף אל כתף איתך בעתיד. הם זוכרים לך את קשיחותך, אך יחד עם זאת גם את ייחודך. אלה היו שישה חודשים פחות מלחיצים בשבילי. ואתה חוזר הביתה כל שלושה שבועות ומספר שאתה כבר מצפה לחזור ליחידה כאחד הלוחמים – "לעשות משהו" עד שחרורך. החבר'ה מספרים שחזרת מההדרכה שונה לגמרי – בוגר יותר ומאוד מורעל. רק מבצעים דרשת, כדי לכסח אותם. אני זוכרת באיזו אכזבה סיפרת לי באחד מימי השישי שהגעת הביתה שלצוות שלך אין מזל ושרק הצוות השני כבר נתקל במחבלים ואני אמרתי לך: ,זהר, אולי זה המזל שלכם – שלא נתקלתם". בשתיקתך הבנתי שירדת לסוף דעתי. בחצי השנה האחרונה רווינו נחת ממך והיית לנו לעזר רב. תרמת רבות לתכנון הדירה החדשה ולהשלמתה. כמו-כן, טרחת רבות בהעברת הדירה. את שבוע הנופש באשקלון הפסקת באמצע – על-מנת לעזור. הייתה לי הרגשה שאפשר לסמוך עליך. שבמקרה הצורך תהיה לצידי. שמחנו כשהודעת לנו שבראש השנה תהיה בבית. ערכתי קניות רבות וערכתי שולחן חג לתפארת לשמח אותך, לתת לך הרגשת חג ובית. קניתי לך את האפטר שייב שאתה אוהב – שבקושי הספקת להשתמש בו. וכשהשמש זרחה לנו במלוא עוצמתה וכולנו היינו מרוצים – בא החושך הגדול. בתשעה עשר בספטמבר, יום ה', בשעה עשר וחמש עשרה דקות, נגדעו חייך. זהרך הפסיק להאיר. למה, אלוהים, למה? האם רק עשרים ואחת שנים נתת לנו להשלות את עצמנו? לפתח ציפיות, תוכניות לעתיד טוב, למשפחה מורחבת, להמשך השושלת לבית מינץ. למה, אלוהים, לקחת לנו את הפרח שטיפחנו בשיא פריחתו? מה חטא ומה פשע הנער שכך נגדעו חייו? ילד שלא הספיק לחיות את חייו. ולשאלות אין מענה. זהר, בני היקר, מבקשת אני סליחה על הרגעים שלא ידעתי לקרוא אותך. שלא הבנתי אותך. שדרשתי את שלא יכולת. אך דע שאהבתיך ללא סייג, שאוהבת אני אותך לעד.
כ' בתשרי תשנ"ט זהר, בני היקר, שנתיים – 730 ימים שנותרנו בלעדיך כמה בקרים של שאלות אין ספור? כמה לילות של התהפכויות? כמה ערבים של תהיה ובהייה בתקרה ובקירות? עדיין מצפים שתפתח את הדלת ותכנס, תזרוק את התרמיל ותשאל – מה קורה?
אספר לך: הזמן אינו פוסק מלכת. חבריך שגדלו איתך, סיימו צבא מטיילים בעולם, לומדים, מתחתנים וכבר התינוקות בדרך. זהר כמעט בת שנתיים, לומדת לבטא את שמה – את שמך. אתה, זהר, מביט מהתמונה וזה הכול. מסתכלים אנו בה, שותקים וממשיכים. עולם ומלואו שהיה ואיננו. מחבקים אנו את התמונות והזיכרונות – "כי זה מה שנשאר". זהר – לא עזבתיך. אני מחוברת אליך בכל רגע. אתה בלבי, בנפשי ובמחשבותיי מרגע שאני פוקחת את עיני ועד לכתי לישון. מחפשת את דמותך בין כל לובשי המדים. מתחברת אליך דרך שירים, שמים, כוכבים ופריחת עץ הפיתנה. ועוקבת אחר הירח שאתה, זהר, לימדת אותי מתי הוא זורח ומתי הוא גורע. זהר, בלכתך השארת חלל גדול שהתמלא בים של חברים שתומכים בנו לאורך כל הדרך, ובזכותם אנו יכולם להמשיך , לזכור, לכאוב ולחיות. משפחות שכולות שאיתנו – נקשרה ביננו ברית דמים של אותה דרך חיים של שכול ויסורים. נמשיך לספור את השנים ולא נאמין שהדבר הנורא מכל קרה לנו. שאיבדנו את היקר מכל, את ילדנו. היו חזקים. כי החיים חזקים מכל ואין לאן לברוח. אנו רוצים להודות לכולכם שהגעתם ולאחל לכולנו, כנהוג לאמר, גמר חתימה טובה.
5.10.2000 זהר, עוד שנה חלפה וכך אנו סופרים כבר ארבע שנים ללכתך מאיתנו. שוב נשמעת אותה מנגינה שאתה ציווית שתישמע. כבר ארבע שנים שלא התראינו ואני כל-כך מתגעגעת לראות איך אתה נראה, בני. בחור בן 25 בעוד חמישה ימים. אתה נשארת חייל שגדל בזיכרון ואנו נשארנו עם הכאב, הצער והגעגועים. האובדן הזה, החסר הזה, האין הזה, כל-כך קשה. בלילה אני רוצה שהשחר יפציע, ובבקרים כשאני עייפה ורצוצה – רוצה שהלילה יגיע. וכך זה מתגלגל כשהמחשבות עליך הן בלתי פוסקות. החלל שנפער בעולמנו, החדר הריק, החיוך החסר, החיבוקים והתמונות, שבהן לעד תישאר במסגרת.
זהר, בלכתך השארת הרבה חברים שזוכרים אותך וגם אותנו. הם נותנים לנו הרבה עידוד ותמיכה. בלעדיהם כמעט בלתי אפשרי להמשיך אחרי השבר הנורא. הידיעה שבהם יש חלק ממך ובך יש חלק מהם, עוזרת לנו לרצות להמשיך. יש לנו את נבו שבעוד שלושה ימים יהיה בן שנה, שמכניס לחיינו אור, שמחה, חיוכים וצחוקים. זהר, רציתי לספר לך שאנו הולכים לטקסים, ולאירועים שמזכירים אותך ועל ידי כך אנו חשים אותך. בהופעות של שלמה ארצי אנו מחוברים אליך בכל רגע ורגע דרך שיריו. באחת ההופעות התארחו חיילי "אגוז" – את דמותך ראינו בכל חייל וחייל ואולי אין מקריות. ועוד רצינו לספר – ב-24.5.00, אימת לבנון הגיעה לקיצה, צה"ל יצא מלבנון. בשבילינו מאורח מדי. ובימים אלו – הארץ עדיין לא שקטה. אנו רוצים להודות לכולכם על התמיכה הרבה בדרכנו הקשה ועל האהבה הרבה שאתם מעניקים לנו. אנו מודים לכולכם שהגעתם ומאחלים לכם גמר חתימה טובה.
את השיר הבא אני מקדישה לך, זהר. עבורי, אמא שלך, תמיד תהיה מלך העולם
אתה יודע כמה ימי זיכרון יש למשפחה בשנה? יום הזיכרון של המדינה, ויום הזיכרון של היחידה, ושל הפיקוד, של בית הספר ושל הכפר. וימי הזיכרון שלי, מה איתם? היום שהוא נולד, והיום שהוא נפל, והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה? ומה עם רגע הזיכרון, כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו, כשהיה בן שש? והדקה דומיה כשאתה רואה ברחוב מישהו שלמד איתו בכיתה אחת, ושנית זיכרון בגלל מישהו הנראה כמוהו? והמקומות? כמה שזה נדוש, וכמה שזה נורא. זה לא רק הקבר, זה האנדרטה של הפיקוד ולוח הזיכרון בבית הספר. חוץ מזה יש המקום ששם נהרג, שבארץ הזאת זה אף פעם לא רחוק יותר מדי מהבית, והמקום שלו ליד השולחן, וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים גם את הצלחת שלו, וכששואלים אותך במשרד ממשלתי או ככה סתם, כמה ילדים יש לך, מה לענות?...
גשם ראשון משתפל במורד הרחוב והכל מתנפץ. טיפות טיפות כמו בכי מתפרץ השעון ממשיך לתקתק שעה ועד שעה אך אצלי הזמן עצר כשפרחה לה נשמתך
חייל מאובק שלי, נלחמת עד כלות נשימתך כזה גיבור היית, זהר, תמיד ראשון למשימה טיפה ועוד טיפה זולגות מהשמיים - ומליבי מה אעשה עכשיו כשאתה כבר לא איתי כה רבות המילים שיש בליבי, כה מעיק וכואב איך לומדים להתגבר על לכת אוהב? זהר - אלו מילים אחרונות שאוכל להגיד לך, אהובי, קשה לי הדרך בלעדיך ואני לבדי היינו לב אחד, אדם אחד ואהבה גדולה נשארתי חצי - את השאר לקחת איתך לא עוד חיוך, לא עוד נשיקה, לא עוד נגיעה רק חלל עצום שנפער מיום לכתך קשה לי לומר הוא היה - לעכל, קשה עוד לבכות לראות אותך רק דרך תמונות הלכת ממני ולא השארת עקבות הרי אנחנו חלקנו יחד תמיד את כל הצחוקים, את כל הכאב, את כל הדמעות ומה אומר עליך שהרי היית זהר חיי - היית האור אחכה לך כאן, בתקווה שאולי יום יבוא ועוד תחזור ואתם שם מלאכים - מלאכי השמים עיטפו את זהר שלי תחת כנפכם הרחומה זכיתם באור ובזהר בעוד עלינו ירדה עלטה.
בספטמבר
בספטמבר מתחילות לנשוב רוחות הסתיו אלינו נושבות רוחות מלחמה יום חג קרב ובא ואצלנו יום האבל בספטמבר רואים כבר אילנות אשר משירים עליהם - עלי שלכת ואתה עלה נידף - מאילן חיינו היית, כבר צריך ללכת בספטמבר יש עוד שמש בשמיים, ימי קיץ אחרונים, אך אצלנו בספטמבר שקעה השמש וטיפות של בכי מבכים. בספטמבר - סימן של התחדשות לקראת שנה טובה אך אצלנו אותה שנה לעולם לא תיגמר - היא עוד לא נגמרה בספטמבר אנשים מחייכים עם בואה של תקופה חדשה ואנחנו בוכים כי אנחנו לא מאמינים - ומחפשים אותך.
בשבילנו זה לא סתם חודש, של חילוף עונות - וחגים, בשבילנו זה החודש, שבו הלכת מהחיים, ותמיד עם בוא ספטמבר דמעות נמחה ורוח לא תייבשן נהיה איתך תמיד בספטמבר - תמיד כאן.
וכשרוחות הסתיו ינשבו - לא נרצה בנשוב רוחות המלחמה ואם סתיו של שלום ישרור עם כל פרח וכל יונה תמיד נזכור אותך.
תגיד לי איפה אתה?
איך ידיי כואבות, כבר לא חשות את מגע עורך איך עיניי מכהות - הן לא ראו מזמן את חיוכך ורגלי לא נושאות אותי - שם אתה לא נמצא ואפי חדל לנשום - התנדף באויר הריח שלך גופי הוא כמה לפגוש בגופך ובלילה שותתת דם אני, מרגישה את כאבך לא רוצה להאמין שכך קרה שדוקא אתה - דוקא אתה לא רוצה לחשוב על מלחמה איפה אתה - תגיד לי, איפה אתה? רק אבן קרה שעליה חקוק שמך זר של פרחים מונח על ידך מילות שמך צרובות בליבי איפה זורי? איפה זהר שלי? שתיקה שתיקה מעיקה נוגעת ושוברת אותי הכל ממשיך לחיות - אך מה איתי?
ואם היו גלגלי הזמן מסתובבים אחורנית מה תגיד ומה אני אגיד כמה נאהב כמה נרגיש כמה נשמח כמה נביט
אך העבר הוא עבר ההווה הוא אכזר והעתיד - איפה העתיד תגיד לי אתה, תגיד?
עוד יום שישי...
עוד יום שישי שעובר בלעדיך - ואני מחכה אולי הפעם תגיע - ואני אשב בחדר מבושמת ורחוצה אהיה חגיגית לכבודך - ואתה תיכנס עם סימנים מהשטח - קרבי והבית ימלא אור מאורך המשגע וזהר של אור יציף גם אותי ואז... כשתשב לידי, תחבק ותנשק, ותספר מה שעבר עליך מאז שהתראינו לאחרונה ובעיניך יהיה אותו זיק התלהבות - אותה שמחה מציפה ואני - אביט בוהה בעיניך ובשפתיך הרכות אלטף את שערות ראשך וזרועותיך החסונות וכמו תמיד תאמר לי "לולי, אז את שומעת איזה קטעים" ולרגע אאבד ריכוז ושנינו בדמיוני נהיה בעולמות רחוקים אחר-כך נאכל ביחד ואתה תלגום מבקבוק הקולה הקרה תדליק סגריית נובלס, ותשים את שלמה ארצי במערכת החדשה או אולי תנגן לנו בלדות שקטות וישנות תתקרב אלי לאט, תלהיט אותי בנשיקות ובערב נשב עם חברים בפאב קטן וכמו תמיד, תהיה מסמר הערב, במרכז כל העניין ובין כל היושבים רק לצחוקך אשמע וברכות אעביר עוד לטיפה אחת בשערך. ובין בדיחה לויכוח תלחש באוזני כמה מילים תחייך חיוך ממזרי ותשאל - אם הסלט שהזמנתי טעים, תעביר נשיקה על לחיי ותחבק בחוסן ידך והכל יהיה כמו - עולם מלא אהבה ובאמצע הלילה, כשנחזור לבית, נעביר את השעות הקטנות בצחוקים, קישקושים וגם שיחות רציניות ואתה, תקלך ממך את מעטה הקשיחות ויתגלה לי שוב זהר הרך ושוב נעביר עוד ליל שישי ששנינו לעולם לא נשכח ובבוקר שבת, אשכים לפניך ואכסה את גופך נשיקות קטנות תתעורר בחיוך אלי ונתכנן איך השבת נוכל לבלות תיגש למטבח ותכין לי כוס שוקו קר ופיתה עם דברים טובים וניסע לתור את הארץ עם עוד כמה חברים וכל החבר'ה יגידו - "הי, זהר, מה קרה? נתת אפטר לצבא?" ואתה תחייך בחיוך של חייל מלא גאווה וכל היום נשתולל ונצחק ואם נגיע לכנרת הקסומה אתה תנסה להטביע אותי במים ואני אחזיר לך בחזרה ואם אכעס, תצא בעקבותי נוטף מים משערך ואני אסלח רק ברגע שאראה מזווית הפה את חיוכך. בצהריים ניסע לאכול באיזו מסעדה טובה ובערב נבוא ונספר חוויות לכל המשפחה ובמוצאי שבת בטח נלך לסרט עתיר פיצוצים, צניחות, צלילות - המון פעולה ותבטיח לי שנלך לסרט רומנטי בפעם הבאה נשב בבית הקולנוע החשוך - פה חיבוק, שם נשיקה וכאילו נהיה שם לבד, רק אני ואתה, ובבוקר יום ראשון נלבש ביחד את המדים - נחזור לצבא אתה עם הכומתה - סמל גולני וסיכת האגוז - מקור גאוותך ובתחנה ניפרד ואני אזיל דמעה ואשביע אותך להתקשר ולשמור על עצמך ובחיוך רציני תאמר לי שאפסיק לדאוג ותחבק חיבוק חם של פרידה ותאמר שאתה אוהב אותי מאוד - "ויאללה ביי נתראה סופשבוע הבא"
ושוב יום שישי בלעדיך - כן אולי תכף תיכנס עם המדים המאובקים הו אלוהים, לו רק נתת שוב לחייל שלי חיים.
ואולי
ואולי חלמנו חלום בלהות ונוכל לפקוח עיננו ושוב לראות אותך נכנס בדלת עם המדים בחיוך שואל מה עניינים
ואולי לא היתה כלל מלחמה השלום הגיע והיתה שלווה והיית לבוש במדי השלום ואמרת לי כמה יפה היום
ואולי לא היית החייל ההוא שנפל בקרב היית מונח לידי כאן ועכשיו מחבק מלטף, חום גופך בגופי אומר בשלווה שאתה אוהב רק אותי
ואולי לא ירד הגשם הראשון ששטף את העיר הקטנה ופסענו זה בצד זו והשמש בעיננו יקדה וכל העולם שוב נפרש לרגלינו הצעירות עם חיוך עד באו דמעות
ואולי לא נלחמת ושבת אלי בחזרה עתיר חוויות מלא גאווה ואולי המחר יחזיר את שאיבדתי ולא אשב מבכה אותך כאן בוכה לאל מלא רחמים - שלא ריחם עליך ואולי - לא הצטרכנו לחיות בלעדיך אולי.
הוא יחזור
אני שוכבת במיטתך בוהה בתקרת החדר רואה אותך שוכב לצידי במיטה לרגע נדמה לי שאתה שם קורא לי וצוחק ודמעה מבצבצת מעיני וגורמת לחלום להמחק כמה נחכה לך, כמה זמן יעבור הלא הבטחת שתמיד תחזור אך הכל דומם, בוהה בתקרה שוכבת במיטתך - מחכה המדים תלויים ואין מי שילבש, אין גוף, אין שמחה הכל מחכה - הכל שממה אני נזכרת בבדיחה שאהבת לספר במעשה קונדס שעשית אתה לעוד חבר באוכל שהכנת במיוחד בשבילי בטיולים שחלמת לעשות איתי בעתיד שרקמנו בחום ובכל האהבה הגדולה שאהבנו בפרידות, בכאב ובאושר שהכל הפך להיות כמו אז חושבת על כך במיטתך והזמן לא עובר - הכאב עז ואז פרץ של דמעות, הרי לא יתכן הדבר איך אדבר עליך - כאילו היית בעבר כולם באים מחבקים, מנשקים ואתה לא כאן אז בשם אלוהים חזור, הבטחת, אני צועקת בדממה אני כאן מחכה במיטה שלך בחדרך כל זיכרון חולף מתוק אך משאיר טעם של דמעות וגעגוע בתוכי אומרת הוא יחזור - אחכה עוד שבוע.
21
היית בן 21 וכך תשאר תמיד עם חיוך של מלאך עם אותו תום נעורים היית בן 21, היש גיל כה נפלא בלורית תלתלים ובעיניים אש להבה היית בן 21 יד חסונה, שיזוף צבאי זהר היה שמך עלם חמודות אמיתי היית בן 21 ואתם ואנחנו כולנו בוכים כי לא יהיה גם שלושים ארבעים, לא יהיה חמישים ושישים לא בעל, לא אב ולא סב - לא שערות אפורות, לא חרוש קמטים אתה תישאר בן 21 ולכן אנחנו בוכים הילה של בחור בן 21, שלהבת הקרב בעיניים ונפש סוערת קעקוע בגב, טיולים, חברים ובזווית הפה סיגריה בוערת וכמו בסיפורים האמיתיים בחיים גם אתה יצאת למלחמות אתה הלכת - ואנחנו נשארנו לגדול, להתבגר ולספור חיים ובתוך תוכנו ישאר לנו ילד אובד שמלאו לו רק 21 שנים עיניו שיקדו בשלהבת להילחם , להגן בכבוד ובאומץ רב השאירו אותנו בודדים יתומים - לא חזרת משדה הקרב היית בן 21 שנים ונשארנו בלעדיך לכל החיים.
ילד מלאך
ילד מלאך אתה בגן עדן נח וכל המלאכים שרים לך שירים עצובים שירי מלחמה - שירי חיילים מתים מחזה כזה בשמים לא רואים עיניך צוחקות עיני מלאכים בוכות וכנפיך כה צחורות כנפיך יפות מסתכל עלינו מלמעלה ורואה את הדמעות חש בכאב געגוע - נשבר. עדיין אוהב ילד מלאך אי שם אתה נח בין עצים ירוקים מלאכים מחייכים ילד מלאך עדיין קטן כל כך להגיע לשמיים - הכאב הופך למים מי הדמעות - דמעות מלוחות ילד חייל, הלכת למלחמה, לא חזרת למה אתה? שאלה קשה, מלאכים שואלים מעליך הזהר, הילה עופפת אותך ואתה נמצא בין מלאכים הו אלוהים, שואלים מלאכים מדוע נלקחו לילד חיים?
תעתועי גורל
החיים לימדו אותנו שהכל תעתועי גורל רגע אתה חייל ורגע שני חלל החיים הציבו עובדה רגע אנחנו זוג אוהבים רגע בלוויה שלך אותי מנחמים החיים התאכזרו אלינו רגע אימך - אישה מלאת שמחה ורגע היא הופכת אם שכולה החיים עוברים עלינו אתה לא בינהם עזבת ולאן איבדנו את תחושת הזמן חיים בתוך המסיכה מסווים את הדמעה כי כולם רוצים לשמוח לכולם אוזל הכוח ומנסים מעט לשכוח ואנחנו איך נוכל שחיינו קטנים בתוך הרבה חלל מנסים למצוא תשובות לומר לאלוהי צבאות שאם הוא אלוהי הצדק והשלום והאמת אז איך אתה כבר מת שהרי נלחמת למענו ולמען החיים תעתועי גורל דוקא אתה מכל הגיבורים אז איזה, איזה מין חיים?
רסיסים
זהר היקר שלי, כמה רציתי לך לומר שבחיי עכשיו יש טעם מר מאז הלכת גדל לו הכאב הלב דואב ולא מאמינה שפיסת האבן הקרה זה אתה, זה אתה זהר היקר שלי, החלומות שפעם חלמנו הפכו לסיוטים מנסה למצוא מילים להאחז לגעת בתקווה שהיא אבודה הרימון אשר פגע בך השאיר בי רסיסים חיי שבורים חיוכך קפא ואין פנים וכשאני הולכת, אני הולכת לבקר בעוד לוויה ובחדר בו שוכב חבר אשר נפצע אולי אמצא שם גם אותך עוד לא עוצם עיניים - עוד לא מגיע לשמיים רק פצוע וכואב אך חי ועוד אוהב זהר היקר שלי, רוצה לך לומר שבלילות - קר ואין יד שמושיטה דממה בעלטה אתה מת ואני פצועה.
חפצים
מה נשאר ממך אחרי שהלכת איזה עקבות בחולות החיים אני מונה כל הזמן כל-כך הרבה דברים פריטים מחפציך פריטים, קומץ מחייך המשקפים את האדם שהיית כמו התבוננות במראה וכשאני מונה אותם, אני רואה אותך סוודר חום עם רוכסן, אותו אהבת ואת כובע הצמר הכחול נעלי ההרים הפנס השעון משקפי השמש הקסדה של האופנוע ומאפרת הפגז הארנק עם הרשיון וכרטיס הברכה "I love you" אותו קניתי לך אוברול הג'ינס והמצת השחור המצלמה אלבום התמונות שלנו ספרי המחזור של התיכון ושל השייטת דגל ישראל אפטר שייב פולו מראש השנה מברשת השיניים דיסק של שלמה ארצי והמדים 20 פריטים, היית ואינך נפלת כחייל בקרב, הולך ולא שב ואיך ציוד נשאר והבן אדם לא? ומה יהיה איתם עם אותם עצמים עזובים שאתה הפחת בהם חיים שליוו אותך והתיתמו ממך ממש כמונו שוכבים להם שם בחדר שלך מחכים לבואך לא מבינים שכבר לא תחזור לחיים 20 פריטים.
הבטחה
אני ואתה עומדים בתחנת האוטובוס, נפרדים מבטינו שלובים, גופותנו נצמדים אתה נושק על שפתי לשלום ומבטיח שתשוב מוחה מעיני עוד דמעה לא רוצה שאדאג לשוא עוד תחזור, אתה מבטיח, משדה הקרב ואני מנסה להאמין - עיניך כה כנות ואתה מחית מעיני את כל הדמעות ואני אומרת לך שאתה הגיבור שלי ולא צריך עיטורי גבורה ושפיכת דמים ואתה כבר נודד לשדה הקרב מחשב מהלכים ואנחנו נפרדים
אנחנו שוב נפגשים, אתה בבית קברות עטוף תכריכים ויש פה אלפי בני אדם בוכים כואבים הבטחה שלא התקיימה. לא חזרת אני בוכה גיבור שלי כמה גאה אני בך יותר ממה שאפשר לומר ועד כמה שהגורל אכזר היכן שתהיה, גיבור שלי, בעולם זה או אחר לעולם לעולם לא אשכח אתה חרוט בליבי אתה דם בדמי נשמתי ולאהבתי אליך אין גבולות לא בעולם זה - ולא בשום עולמות לי היית האורה היית האור וזאת לעולם אזכור ונשארתי בשחור כי לעולם לא תחזור.
להיות לוחם זה לשרת ביחידה שנלחמת בחזית בלבנון מול האויב בכל מצב בכל שעה ובכל תנאי. להיות לוחם זה לצאת באישון לילה בגשם שוטף, עם תרמיל של חמישים קילו על הגב בתוך הבוץ ולעבור הרים, נחלים ומרחקים. להיות לוחם זה להיכנס לבית בעורף האויב בלא שאיש ראה או שמע. להיות לוחם זה לשהות שם שבוע עם מינימום ביגוד, לקפוא מקור, לאכול לחם יבש עם פרוסת נקניק. להיות לוחם זה לחיות בתנאים קשים אלה ואז כשיעברו מחבלים - לקום הכי חזקים והכי נחושים להורגם. להיות לוחם זה לחזור משם כלעומת שבאת ואיש לא הכיר ואיש לא יודע ולפעמים אף לא מעריך. להיות לוחם זה להיות חלק מצוות וצוות זה משפחה לתמיד! ואם מישהו מאיתנו הולך מעימנו משהו מת בנו ומשהו נשאר איתו.
זהר, ראיתי את המוות מול עיניי הרגשתי אותו חודר לעצמותיי ראיתי מול עיניי איך כיסו את הבור הרגשתי איך הכל הופך שחור ראיתי את העצב ראיתי היגון ראיתי איך השכיבו עוד חייל לישון ראיתי את האם בוכה ראיתי איך משפחה שלמה נשברה. וגם הדמעות לא יכולות לכסות את מה שהעיניים רואות האם זה צודק שכזה גיבור צריך כך, את חייו לגמור.
למה?
למה הלכת ולעולם לא חזרת? למה הלכת ואותנו יתומים השארת? למה ילדים הולכים כדי למות? למה הם הולכים ואנחנו פה בוכים?
למה הפכת לנשמה אילמת? למה אתה עוד חלק מאדמה שוממת? למה הלכת ולעולם לא תלך? פעם צחקתי והיום אני צועק!
האם צעקת כשנפגעת? האם בגבורה נפלת? האם עכשיו אתה גיבור? או עוד סתם ילד שלעולם לא יחזור?
לקריאה
סגור
